כמה נהדר ומהנה לתור בעין חמד, לשכשך במים הקרירים, לרוץ בנקיקי המעיין הנפלא הזה אחרי כלבי, ולחשוב על הארוחה המצפה לי בסיומו של יום באבו גוש.

וכך בעודי שר את השיר התנכי במנגינה של עמנואל עמיר,

ושאבתם מים בששון

ממעיני הישועה

מים מים, מים מים

הו מים בששון..

ושקית ניילון ענקית מתפוצצת על ראשי. "הרי היום לא חג השבועות" אני שח לעצמי, רק חג הסוכות.ומיד בחיוך אני נזכר הרי גם חג סוכות הוא חג שמחת בית השואבה חג של מים.

 אולם מיד אני מנתק את המחשבה לשמיעת קול מקסים המביע סליחה.

מפנה ראשי לדמות הקוראת לי והנה לפני אישה בעשור השלישי לחייה, יופיה מיוחד בלתי ניתן לתיאור. כאילו זוהר מלאכים מעין הילה מסביבה. "סליחה" היא אומרת, "חשבתי אותך למישהו אחר, כיצד אכפר על  הטעות?"

מייד עלתה לי תשובה ל"איך לכפר על הטעות" אבל לא היה לי אומץ לומר לה.

"אין דבר" אני אומר לה, " זה קורה, לא להתרגש מדי".

"לא, לא" היא אומרת, "בוא נלך לחירבה שם, תוריד את בגדיך ונייבש אותם, הרי עכשיו כבר סתיו, לא אקח על נפשי אם תתקרר".

אני מסתכל עליה, מסתכל על הבגדים הרטובים שלי, מביט בכלב לקבל אישור ומסכים.

בדרך אני שואל אותה: "מנין המנהג הזה לשפוך מים על אנשים?"

אה היא אומרת לי," זה מנהג המסורת היהודית, שבא לברך את השנה החדשה כשנת גשמים, המשך לטקס ניסוך המים".

"ניסוך המים" ? אני שואל.

"כן" היא עונה לי " הרי הקהל הקדוש היה בא לגיחון בשערי ירושלים ובתהלוכה ססגונית וצוהלת היו מביאים את המים לבית המקדש שם היו יוצקים מהם על המזבח מצלוחיות זהב."

"למה עשו את זה"?  אני שואל.

והיא מחייכת לשאלותיי ועונה בקולה המלאכי:

" על מנת לברך את השנה בגשם".

ובעודה עונה היא פותחת את כפתורי חולצתי ומסירה אותה," הנה"  היא אומרת, "שם יש מקום מסתור, בא נפרוש שם את המחצלת שלי עד שתתייבש" ומייד מפצירה בי ומסייעת בידי להסיר את מכנסי הרטובים.

כך אני מוצא את עצמי על המחצלת כמעט עירום מצטנף מקור והיא הלכה עם בגדי לייבשם על האבנים החמות.

לרגע עלתה המחשבה שהיא תעלם עם בגדי כמו בסיפורים.  אבל לא, היא חזרה. חיוך נסוך על פניה השמימיות, ובאחת השילה מעליה את שמלת הפשתן שלבשה לגופה. ניצבת מולי בעירומה, מדהימה אותי, ונשכבת לצדי על המחצלת.

"עתה אייבש אותך ואחמם אותך"  אומרת ומחבקת אותי. אין מה לומר עירומה, גופה החטוב הענוג, ושדיה המלאים עשו את שלהם, אין צורך לפרט ..

"עתה משברכת את גופי" אמרה "התלבש מהר אדוני, כי בזה הרגע הבאת נצר לדוד המלך, והוא יחזור עמי לגיחון עד שיבנה בית המקדש. מהר נא אדוני, נסיכי והתלבש, כי השמים מלאו עבים, וגשם עז ישטוף את הארץ כי בורכה".

הברק והרעם המתגלגל העירו אותי מהחיזיון המדהים הזה, רצתי מהר לאסוף את בגדי.

היא כבר לא הייתה שם.