תגיות

, ,

 

סרטה של הלן אנג'ל

A film by Hélène Angel

 

בבית הספר של החיים לעולם לא מפסיקים ללמוד… פלוראנס היא מורה בבית ספר יסודי המסורה לתלמידיה. כשהיא פוגשת את סשה הקטן, ילד במצוקה, היא תעשה הכל כדי להציל אותו. היא אפילו תנטוש את חייה כאם וכרעיה, ויתרה מכך, תטיל ספק בייעודה.

 

סרט מדויק שמצליח להביא את היופי הייחודי שבמקצוע ההוראה **** Figaroscope))

 

סרט שמאמין בחיים בכל פעם מחדש ****  ((Le Parisien

 

סרט קצבי וחכם, מלא תשוקה, מרגש ומרומם ****  (l'Express)

 

דיוקן מרגש של מאבקה של מורה (Studio Cinelive)

 

סרט חזק שתופס את המהות של מקצוע ההוראה, הכל מתואר בקפידה ובמינון מחוכם (le point)

 

יוצרים

בימוי: הלן אנג'ל                                         Hélène Angel
תסריט מקורי: הלן אנג'ל ויאן קורדיאן    Hélène Angel, Yann Coridian

בשיתוף אנייס דה סקי ואוליבייה גורס   Agnès de Sacy, Olivier Gorce

צילום: איב אנג'לו                             Yves Angelo

ליהוק: ז'ולי נבארו                            Julie Navarro

עיצוב אמנותי: ניקולה דה בוסקייה        Nicolas de Boiscuillé

עריכה: סילבי לג'ה, כריסטוף פינל        Sylvie Lager, Christophe Pinel

מוסיקה מקורית: פיליפ מילר               Philippe Miller

הפקה: הלן קאס                              Hélène Cases

 

שחקנים

פלורנס: שרה פורסטייה                     Sara Forestier

מתייה: ונסן אלבז                             Vincent Elbaz

מר סבטייה: פטריק דסוקאו                 Patrick d'Assumçao

גברת דורו: גיליאן לונדה                    Guilaine Londez

מרלן פייאר: אוליביה קוטה                 Olivia Côte

לור המתמחה: לוסי דסקלוזו                Lucie Desclozeaux

רמי: פרדריק בויסמורו                       Frédéric Boismoreau

 

הילדים

דני: אלבר קוסי                                Albert Cousi

סשה דרואה: ג'ילאס בנג'אודי            Ghillas Bendjoudi

ז'אן פיליפ: ז'ול גבוריאו                               Jules Gaboriau

צ'רלי: האנה ברון                            Hannah Brunt

טארה: טרה דשו                             Tara Dechaud

למין: למין מארה                             Lamine Mara

טימותי: טימותי פורנייה                    Timothée Fournier

 

 

לצפייה בטריילר בוימאו:
https://vimeo.com/236381289

צרפת 2017, צרפתית תרגום לעברית ואנגלית, 105 דקות

 

החל מתאריך 16 בנובמבר בסינמטק תל אביב ובכל רחבי הארץ,  בהפצת עדן סינמה.

ראיון עם הבמאית הלן אנג'ל

ש: מדוע בחרת לעשות סרט שהגיבורה שלו היא מורה?

ת: היא מורה המסורה לתלמידים שלה, וגם אמא שבוחנת את עצמה כל הזמן. הרעיון לסרט עלה לי ביום האחרון של לימודיו של בני בבית הספר היסודי. בכיתי כי מבחינה מסוימת זה היה סוף הילדות שלו, סופה של תקופה. כמובן שהוא היה נרגש מחייו החדשים הנפתחים לפניו, אבל אני לא יכולתי לשחרר. ואז הבנתי איזו השפעה יש לבית הספר עלינו, הורים וילדים גם יחד. פלורנס המורה עוברת את כל השלבים, עליה ללמד, אבל עליה גם ללמוד מאחרים. דבר שהיא שכחה במהלך השנים. ואנחנו כולנו יודעים שיש משהו הירואי במורים של היום. אנחנו מבקשים מהם ללמד הכל, ידע וערכים, בתנאי עבודה שנעשים קשים יותר ויותר. פלורנס עושה את המיטב שהיא יכולה, כי מאמינה במודל רפובליקני של בית הספר: חילוני, חופשי ומחייב. בעולם בו הכסף שולט, יש ערכים פשוטים וחשובים שאני מוצאת מאד מרגשים. רציתי גיבורה שנאבקת עם שאלות מוסריות ומתמודדת עם רגשות, וכל האזור הזה בו היא חיה ועובדת הוא סביבה סגורה בה היא יוצרת עולם בשביל עצמה.

 

ש: האם רצית לצייר פורטרט של אישה?

ת: מעולם לא חשבתי על זה בצורה כזו. נכון שהתחושה שלהתמודד עם קריירה ומשפחה באותו זמן זה עניין יותר נשי ובעל משמעות בת זמננו, אבל השאלות ששואלת פלורנס על החיים, על מה שהיא רוצה להעביר הלאה, הן בעיקר אנושיות ומתאימות לגבר או לאישה. כולנו דומים. לפני שפגשתי את שרה, ברגע שלא הייתי בטוחה שאני אמצא את השחקנית המתאימה, הייתי כבר בשלב שהחלטתי לחפש שחקן ולהפוך את הדמות שלה לגבר. אני לעולם לא מגדירה את הדמויות שלי על פי המין שלהם, אלא על פי האידיאלים שלהן.

 

ש: ואז הגיע שרה פורסטייה…

ת: כן וזה היה כמו גילוי, היא חית פרא. כאישה היא לא בונה את מערכת היחסים בדרך של פיתוי. כשחקנית, היא לא מזייפת, היא מלאת אנרגיה. היא מייצגת חיים ועוצמה. יש בה אמונה ותשוקה, היא בדיוק כמו פלורנס, יש בה אפילו משהו ילדותי בדרך שהיא מתנהלת ובדברים שהיא מאמינה בהם. והיא מביאה מודרניות רבה לדמות. היא בהחלט האישה הצעירה של זמנה. זה גם מה שהיא אהבה בתפקיד, שהוא רחוק מתפקידי הנערות שהיא גילמה קודם לכן והרבה יותר תפקיד של אישה.

 

ש: איך נעשתה העבודה עם הילדים על הסט?

ת: התחלנו עם חזרות על מופע סוף השנה המסיים את הסרט כמה שבועות לפני הצילומים כדי שהילדים יכירו אחד את השני. רצינו שהם יאבדו את המעצורים שלהם, וייצרו כיתה אמינה. במהלך הצילומים השתמשנו בשתי מצלמות כדי לתת להם חופש יותר גדול להיות הם עצמם ולשחק, ובאופן פרדוקסלי שיוכלו לא להתייחס לצוות. הם היו יכולים לראות אותנו כל הזמן, הם התרגלו אלינו אבל הם לא ידעו מתי אנחנו מצלמים. שום דבר לא היה מתוכנן, לא היו כללים על הסט בגישה שלנו. לעיתים הייתי אומרת אקשן והילדים היו צריכים לעשות טייק כמו שחקנים בוגרים, לפעמים צילמנו את החזרות מבלי שהם ידעו, לעיתים הם אלתרו אבל מרבית הדיאלוגים הגיעו מהטקסט, כי רציתי שהסרט יישאר סרט עלילתי. והצלחנו לקלוט חיים תוך כדי קקופוניה מלאת חיים. המבוגרים התאימו את עצמם לילדים.

 

ש: העבודה עם הילדים היתה קלה בעינייך?

ת: לא תמיד, כי לשחקנים המקצועיים היה עדיין תסריט אותו הם היו צריכים לשחק. אני מתכוונת לשחקנית ששיחקה את עוזרת ההוראה היא היתה צריכה להיות מובלת על ידי חנה הילדה ששיחקה את האוטיסטית הקטנה. היו לנו חלונות הזדמנות קצרים ומעטים לעבודה איתה והיא היתה מתעייפת מהר מאד או נלחצת. עם הילדים האחרים היתה לי אפשרות להתמקח ולהוציא טייק אחד נוסף. עם האנה אי אפשר היה להתמקח, שזה טוב. ההורים שלה והעובדים הסוציאליים הסכימו שהיא יכולה לשחק בסרט מתוך מחשבה שזה יעשה לה טוב. כמו כן, ניסיתי להבטיח שכל הילדים ייהנו לעבוד איתנו. אני חושבת שהחיבור בין הסיפור שנסינו לספר לדרך העבודה שלנו הוסיף לסרט את המימד האותנטי.

ש: איך התמודדת עם המקרה של סשה הקטן?

ת: סשה מעלה שאלה מוסרית. האם אתה מעדכן את שירותי הרווחה או לא. כל אחד עונה בסרט תשובה אחרת, המשקפת את המציאות. כשבחנתי את זה היו תשובות רבות כמעט כמספר המורים. יש כאלה שחשבו שיש לתת את סשה לאביו החורג לזמן מה, אחרים חשבו שיש לערב את הרשויות. זה לא ברור וזה בהחלט אזור אפור אנושי. גם מבחינת הכתיבה זה עניין מאתגר. המורים לא אמורים לייצג את החוק גם לא העוזרים החברתיים. הם צריכים להתמודד עם הבעיה בדרך הכי נכונה שהם מוצאים לנכון במסגרת יכולתם. סשה לוחץ על איזה שהיא נקודה אצל פלורנס, תמיד ישנו הילד שמעורר את הילד הפצוע שבתוכך. סשה הוא גם מעין מראה לדני, הבן המוגן של פלורנס, שהוא יותר מתורבת. גם אמו של סשה היא גרסה פראית של פלורנס.

 

ש: איך בנית את התסריט?

ת: רצינו קו מוליך דרמטי פשוט. זהו סיפורה של אישה שמלמדת, שהבן שלה נמצא בכיתה שלה. ככותבי תסריט לא התחלנו בכך שאמרנו "בוא נכתוב תסריט על בית ספר". זה היה יותר "זה סיפור על אישה שיש לה גישה מאד אידיאליסטית לעבודה, אבל בחיי הבית שלה יש לה המון מה ללמוד". היינו צריכים להקפיד על הבלאנס בין הכללי לפרטי. יש הרבה דמויות והרבה נושאים. רציתי לתת את התחושה של הכוורת הקיימת בבית הספר. יש פה תהליך, פלורנס מגלה מודעות יותר גדולה לחיים, ובסיום תלמידיה עומדים על הבמה והופכים להיות בוגרים קטנים. הקריין בהצגה מסביר "בהתחלה היה כאוס, שום דבר בעולם לא היה בעל צורה. אז הגיע האדם, מיוחד, שביר, ובן תמותה". ואז פלורנס מגלה שהיא לא יכולה להמשיך ללמד עוד. זהו צעד קטן ויחד עם זאת ענקי מאד.

 

ש: למרות שהסרט הוא עלילתי יש תחושה של סרט דוקומנטרי בעיקר כשזה מגיע לבית הספר.

ת: ביליתי שנתיים בכיתות כדי להיות אותנטית בכתיבה שלי. וכדי להבין את זה מבפנים. אבל מעבר לכך זה סייע בידי לגלות את האתגרים ואת הדברים הסותרים. למשל כהורים, אנחנו חושבים שלגדל ילדים זו משימה שיש בה הרבה הנאה, אבל גם חוויה שיכולה להיות מאד מלנכולית. אנו פועלים בצורה מותנית ומתרחקים מן התחושות הראשוניות המעבירות חופש. זה מובן כשאתה נמצא בכיתת לימוד. אנחנו רואים שבית הספר כלא את פלורנס, אני מקווה שניתן להבחין בזה בסרט. עולות תחושות של ניגודיות.

 

ש: בקולנוע היום האם כדי לתת תחושה של חיים יש צורך לצלם במצלמה ביד?

ת: איב אנג'לו הצלם ואני רצינו לעבוד בצורה קלאסית כמעט ללא אפקטים. מצלמה קבועה אחת ומצלמת דולי שתתרכז בילד שעורר בנו עניין. יש מעט מאד שימוש במצלמת יד בסרט. השתמשנו בה לצילום החזרות על המופע, מכיוון שהכל היה מאולתר. כך גם, כשפלורנס עוזבת את בית הספר, כדי שנוכל לעקוב אחריה, או כשדני פורץ בבכי, כי זו סצינה מאד תובענית. ורצינו להיות בטוחים שלא נחמיץ אף ניואנס של ההופעה שלו.

 

ראיון עם השחקנית הראשית שרה פורסטייה

ש: מה אהבת בתסריט ובדמות?

ת: זה הרגיש לי מאד אותנטי ואהבתי את המימד הדרמטי שמתפתח לאט עד לקרשנדו. אני אוהבת שיש מימד טרגי בכל סיפור שאני ניגשת אליו, ומצאתי אותו בתסריט. המורה הזו היא גיבורה אמיתית. דרכה הסרט עוסק בנושאים רבים, בהם אמהות, מקומה של האישה בעבודה, וכמובן הוראה. זהו ייעוד מאד מיוחד. אמרתי להלן שאם לא הייתי שחקנית הייתי בוודאי מורה.

 

ש: האם יש משהו משותף לשני המקצועות הללו?

ת: בשניהם יש הצורך להעביר משהו למישהו. אצל שחקנית כשהיא מתבקשת להעביר  רגש, תחושה, אין לה פידבק מיידי. היא לא יודעת אם הקהל אכן קלט את הרגש, את הידע, את אותו דבר שהיא ניסתה להעביר. למורה יש תגובה מיידית מן התלמידים. ההעברה שלה היא יותר קונקרטית.

 

ש: איך התכוננת לתפקיד?

ת: הלכתי לכמה שיעורים ופגשתי כמה מורים. הקשר שלהם עם התלמידים הוא נפלא. וראיתי כמה האישיות של כל מורה משפיעה על הכיתה. היו לי מורים שגרמו לי לאהוב את בית הספר וסייעו בידי להתפחת כאדם עצמאי, היה לי מזל לחוות את זה. בסרט הדמות שלי אומרת בסופו שבית הספר פקח את עיניה לאפשרויות הבלתי סופיות של המחשבה. אני מסכימה עם זה.

 

ש: איך זה היה לעבוד עם הילדים?

ת: קל אני חייבת לומר. הילדים שלוהקו היו נהדרים. זה היה כמו בכיתה רגילה. מיד יצרתי סוג של קשר איתם. הם לא ביקשו להצטלם איתי רק בגלל שאני שחקנית. היו יחסים שיווניים, וכשהצילומים המשיכו ככל ששיחקתי יותר זמן בתור המורה שלהם יותר הם התייחסו אלי ככזו. כשיצאה להם איזה קללה במהלך הצילומים או גם לא, הם מיד לקחו אותה בחזרה.

 

ש: לעיתים קרובות אומרים שילדים הם פרטנרים קשים למשחק?

ת: ממש לא. להפך, הספונטניות שלהם היא אתגר מרתק, כשהם מנסים לנתח או להעמיד פנים הם נהיים נוקשים ואת צריכה לעזור להם להפוך טבעיים שוב. עם סשה היה צריך לעזור לו שהאלימות שלו תצא החוצה אבל מבלי לפגוע בו.

 

ש: האם אחד הילדים התחבב עלייך יותר מבין הילדים בסרט?

ת: זה שמגלם את הבן שלי. השחקן הצעיר הזה גרם לי להיות טובה יותר.

 

ש: המורה בסרט היא גם אמא, מה את אומרת על תפקודה?

ת: היא לא אמא רעה. אם הבן שלה מחפש יותר תשומת לב זה מפני שהוא עדיין סובל מהגירושין של הוריו. כמובן שהיא לא מסופקת כאישה. היא באיזשהו מקום הלכה לאיבוד בעבודה שלה. והיא עם חסך גדול של אהבה ורגש.

 

ש: מה הסרט עשה לך ברמה האישית?

ת: הייתי בתקופה של שאלות לגבי הקריירה שלי. חיפשתי מוטיבציה. למצוא דרך ליהנות מחדש מן העבודה שלי כשחקנית, והלן עזרה לי למצוא אותה. היא אפשרה לי לשחק עם ילדים ולגלם דמות שהיא כולה נתינה במקום דמות שלוקחת. כל אלה חידשו את האמונה שלי במקצוע שלי.