תגיות

,

חדש במוזיאון האדם והחי בפארק הלאומי ברמת-גן
דו שיח
עם ציורי הנוף של מרסל ינקו
שתי תערוכות – מקור והשראה
מרסל ינקו, יומן מסע. אוצרת: רעיה זומר-טל
תמר
רודד שבתאי, טווח ראייה. אוצרת: ניצן שובל-אבירי
בשיתוף מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד
השקת הקטלוג ואירוע פתיחה יום שישי 25.5.18 בשעה 11:30

התערוכה תהיה פתוחה עד סוף אוגוסט

מרסל ינקו – נוף. צילום רפי ונציאן


לרגל חגיגות ה- 70 למדינה – מוזיאון האדם והחי משתף פעולה עם מוזיאון ינקו דאדא בעין הוד ומציג בפארק הלאומי ברמת-גן חלק מפרויקט אוצרותי סביב ציורי הנוף המקומי של מרסל ינקו.
ינקו (בוקרשט 1895- עין הוד 1984) הוא מאמניו המרכזיים של זרם הדאדא וממקימי כפר האמנים עין הוד.
התערוכה המרכזית בפרויקט: "יומן מסע" המציגה את ציורי הנוף של מרסל ינקו, מחולקת בין מוזיאון ינקו דאדא בעין הוד למוזיאון האדם והחי בפארק הלאומי רמת-גן. שני המוזיאונים מציגים בצידה תערוכות של אמנים עכשוויים המנהלים דיאלוג עכשווי וישיר עם ציורים אלו.  במוזיאון האדם והחי מוצגת תערוכתה של האמנית תמר רודד שבתאי.
התערוכה: מרסל ינקו יומן מסע באצירתה רעיה זומר-טל עוסקת באופן שבו מרסל ינקו ראה את הנוף, בציורים בצבעי שמן מתקופת חייו באירופה ובארץ וכן בעבודות על נייר, בעיקר משנות הארבעים של המאה הקודמת ואילך. חלק חשוב בתערוכה מתמקד במתווים, בספרי רישום ובפיסות נייר נדירות מתקופת עבודתו במחלקת מחקר וסקר באגף התכנון של משרד ראש הממשלה, שנמצאו בעיזבונו. מרסל ינקו היה מאז ומעולם אמן שהצורה חשובה לו יותר מכול. נושא הציור שימש אותו תמיד כ"תירוץ" ליצירה. ציורי הנוף היו משחק של שטחים וקונסטרוקציות הטובלים באור וצל בסגנונו המיוחד. יצירותיו  מציגות קומפוזיציה בנויה ופיגורציה מופשטת. לרוב הנוף הוא רק המסגרת, מין תפאורה, הנותנת מענה לצורכי הקומפוזיציה. ההתרחשות נעשית בקדמת הציור, ומאחור – קו הרקיע, הרים ובניינים, מעין מיזנסצנה תאטרלית. מרסל ינקו עזב את אירופה בסוף 1940. עלייתו לארץ ישראל בראשית 1941 הביאה עמה שתי תמורות ברורות ביחסו לנוף: פלטת הצבעים שלו השתנתה ונעשתה בהירה יותר, צבעונית ועזה, בדומה לתהליך שהתרחש אצל אמנים אחרים בני דורו שהגיעו מאירופה. השינוי השני בא לידי ביטוי בחדירה של אלמנטים אוריינטליים ליצירתו, תוצאת התרשמותו מהבנייה הוורנקולרית של היישובים הערביים וצריחי המסגדים ומתושביהם הערבים. ינקו היטיב לקלוט את המקצב ויצר עבודות הרמוניות המשלבות בין הנוף הפיזי והאנושי.

בניגוד לעבודות בצבעי שמן שנוטות להפשטה, שומרים ציוריו של ינקו בצבעי מים על נייר על קשר חזק עם המציאות, והם צבעוניים מאוד. סדרת העבודות שבהן תיאר אתרים באירופה ובישראל שומרות על דיוק: המבנים, הגשרים, צריחי כנסיות וסירות על הנהר מעוצבים בבהירות ותוך הקפדה על פרטים, וזיהוי המקום במקרים רבים כמעט ודאי. הקו המהיר מסמן את פרטי הנוף והצבע הדליל כלוא בו ומבקש להבדיל בין הר לגיא ובין בית לשדה.

ינקו עשה לעתים שימוש בנוף כדי ליצור סינתזה בין המופשט למוחשי. רוב יצירות השמן, בעיקר משנות החמישים ואילך, הן ספק ציורי נוף ספק משחק במשטחי צבע. אויגן קולב, מנהלו של מוזיאון תל אביב בשנות החמישים, היטיב לבטא זאת כשהשווה בין שתי עבודות העוסקות בנוף של מרסל ינקו: "תסתכל בשני נופים שלו, אחד "מופשט" והשני "ממשי", מוגדר מבחינה גאוגרפית, התולים זה לצד זה, תכיר באיזו מידה נפלאה הצליח יאנקו להביע סינתזה של התוכן ההומאני עם אמצעי העיצוב המודרניים".

מולה מוצגת התערוכה: תמר רודד שבתאי, טווח ראייה עבודותיה של האמנית מלאות עוצמה ונראות כמארג שלם של צורות וצבעים הטומן בחובו אותות אפוקליפטיים. העיר שהינה אוסף של פרטים, של מבנים פרטיים וציבוריים, רחובות, תחבורה, אנשים, צלילים, ריחות, מראות משתנים והמולה בלתי פוסקת. העיר אשר נוצרה על ידי האדם על מנת לספק מרחב מחייה חיוני עבורנו מהווה את יצירת טבע האדם. יחסי אורבניות וטבע, בניה והרס חוזרים בעבודתה המכילה השתנות מתמדת דרך מעברים בין מקטעי הציור.

רודד המגיעה מתחום המחול עושה שימוש בתנועת הגוף כטכניקת פעולה משמעותית בעבודותיה,  יחס בין אדם נוף טבע וסביבה יוצר משהו מאוד טעון הנע תמידית בין פיגורטיבי למופשט. נוף אורבני הנראה כמעט כאוטי דימויים של גורדי שחקים מבצבצים מבעד לכתמי הצבע. בשילוב ובשימוש בדימויים מוכרים המתארים מבנים עירוניים כמגדלים מרובי חלונות. היא אינה מסתכלת על הנוף כי אם על ייצוג של נוף.

בעבודתה מציעה רודד צורניות חדשנית ואופן שימוש במצע ובצבע המאתגר את הפיגורטיביות המוכרת של נוף מקומי, ובדומה לינקו היא עוסקת בפירוק הנוף המוגדר והברור להפשטה.  במידה מסוימת הפשטה זו נותנת מענה ופרשנות עכשווית להפשטת הנוף של ינקו הן ביכולתה וסגנונה המיוחד של האמנית לפירוק הנוף תוך השארת חלקים פיגורטיביים מזוהים בתוכו, והן בשימוש בצבע השחור החוזר וניבט בגוף עבודותיה באופנים שונים ומאזכר את הקווים השחורים המאפיינים והמזוהים כל כך עם עבודתו של ינקו.

התערוכה מציעה עבודות שהחוט המקשר ביניהם הוא ראייה אחרת של הנוף הארץ ישראלי באופן דומה לדרך שבה מרסל ינקו התייחס אליו בתקופות שונות, אלה מביאים מבט עכשווי חדש ומייצרים דו שיח מעורר עם עבודותיו של ינקו. "ראייה אחרת" זו היא לב ליבה של התערוכה.