תגיות

Salut d'Amour

  • לודוויג ואן בטהובן (1827-1770)

רומנסה מס' 2 בפה מז'ור אופ' 50, בעיבוד לכינור ולכלי קשת מאת אוהד בן-ארי

  • פריץ קרייזלר (1962-1875)

סינקופציה בעיבוד לחליל ולכלי קשת מאת גיא בראונשטיין

  • אדוארד אלגר (1934-1857)

סלו ד'אמור ("ברכת אהבה") אופ' 12 בעיבוד לכינור ולכלי קשת מאת גיא בראונשטיין

  • יוסף אחרון (1943-1886)

נעימה עברית, אופ' 33 בעיבוד לכינור, לנבל ולכלי קשת מאת אוהד בן-ארי

  • גוסטב מאהלר (1911-1860)

אדג'טו לנבל ולכלי קשת מתוך סימפוניה מס' 5 בדו דיאז מינור

  • וולפגנג אמדאוס מוצרט (1791-1756)

רביעייה מס' 17 ("הצַיִיד") בסי במול מז'ור ק' 458

גיא בראונשטיין מנצח, כינור עדה רגימוב נבל

 

גיא בראונשטיין, יליד רמת אפעל, החל לנגן בכינור בהיותו בן שבע. עם המורים שהביאוהו לידי דרגת רב-אמן נמנים חיים טאוב, גלן דִיקְטֶרוֹב ופנחס צוקרמן. בראונשטיין מרבה לנגן עם תזמורות בעלות מוניטין: הפילהרמונית הישראלית, הפילהרמונית של ברלין, תזמורת פילהרמוניה של לונדון, פילהרמונית ה-BBC, תזמורת שירות השידור של פרנקפורט, התזמורות הסימפוניות של המבורג ובמברג, תזמורת העיר האלֶה, תזמורת מוצרט בבולוניה ותזמורת רדיו קופנהאגן. הופעותיו נערכות בקרנגי הול הניו יורקי, במרכז ברביקן הלונדוני, בקוֹנְצֶרְטְחֶבָּאוּ של אמסטרדם ובאולמי "אַלְטֶה אוֹפֶּר" של פרנקפורט ו"טוֹנהָלֶה" של ציריך.

 

כנגן מוזיקה קאמרית שיתף בראונשטיין פעולה עם וירטואוזים כאייזק שטרן, אנדרש שיף, דניאל בארנבוים, יפים ברונפמן, מִיצוּקו אוּצִ'ידָה, לאנג לאנג ומאוריציו פּוֹלִינִי. בין המנצחים שניגן תחת שרביטיהם – גארי ברתיני, ולדימיר פֶדוֹסייב, סמיון ביצ'קוב וסר סיימון ראטל. הופעתו הראשונה עם הפילהרמונית של ברלין הייתה ב-1992, בהיותו בן 21. אז, תחת שרביטו של מאסטרו זובין מהטה, היה אחד משלושת הסולנים בקונצ'רטו המשולש של בטהובן. 18 שנים אחר כך, בשנת 2000, התמנה לכנר הראשי של הפילהרמונית של ברלין, הקונצרטמייסטר הצעיר ביותר שזכה אי פעם במשרה זו, ובה כיהן עד ל-2013. בשנים 2007-2003 כיהן גיא בראונשטיין כפרופסור באוניברסיטה לאמנויות בברלין (UDK) ומשנת 2006 הוא המנהל המוסיקלי של פסטיבל רוֹלָנְדְסֶק בגרמניה. בראונשטיין מנגן בכינור שייצר בשנת 1679 בונה הכינורות פרנצ'סקו רוּגֵ'רִי מקרמונה.

 

עדה רגימוב, בוגרת הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה בתל אביב וזוכת מלגות קרן התרבות אמריקה-ישראל ופרס אדוארדס, השלימה לימודי תואר ראשון בהדרכת מריאנה שוורצברט באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים ותואר שני בהדרכת קָרִיל תומאס בקולג' המלכותי למוזיקה ולדרמה בקרדיף שבוויילס. בארץ הופיעה בין היתר עם "תזמורת המהפכה", התזמורת הקאמרית הישראלית ו"אנסמבל מיתר", ברסיטלים ששודרו ממרכז המוזיקה פליציה בלומנטל, בסדרה "הנבל במרכז" בקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה ובפסטיבל "צלילים במדבר". בבריטניה ניגנה תחת שרביטיהם של המאסטרי דיוויד ג'ונְס וקרלו רִיצִי, בשידורי הרדיו של BBC3 ובתכנית "מוזיקה חיה עכשיו" מייסודו של יהודי מנוחין. עדה מופיעה גם במוזיקה חוץ-קלאסית, כגון שירי לדינו ומוזיקה עות'מנית, והיא חברה ב"הַרְפֶּר טְרוֹנִיק", שלישייה המשלבת נגינת בנבל, בכלי נקישה ובכלים אלקטרוניים.

 

לודוויג ואן בטהובן רומנסה לכינור ולתזמורת מס' 2 בפה מז'ור אופ' 50

בעיבוד לכינור ולכלי קשת מאת אוהד בן-ארי…………………………………………………..כ-8 דקות

 

שתי רומנסות לכינור ולתזמורת הלחין בטהובן, אולי כפרקים מקונצ'רטו עתידי, וזו נוצרה ב-1798 כמחווה למורו איגנץ שוּפָּנְצִיג, מנהל "קוורטט רזוּמוֹבְסְקִי", הרביעייה המקצועית הראשונה בתולדות המוזיקה. תזמורת לא גדולה משוחחת עם הסולן: חליל, שני אבובים, שני בסונים, שתי קרנות וכלי קשת. המעבד אוהד בן-ארי "תרגם" את תפקידי כלי הנשיפה לשפות כלי הקשת. הרומנסה היא מעין שיר בלא מילים במבנה ABACA. הנושא המרכזי A (או הפזמון החוזר אם תרצו), הוא נעימה ערֵבה ומתוקה. הסולן פוצח בה בליווי אקורדים פשוט, ואז התזמורת חוזרת עליו במרץ ונוטלתו לשיא של קווינטות משתפלות בעלי ריתמוס קפדני, העשויות להזכיר לנו – רק לרגע – את פתיחת הסימפוניה התשיעית שעוד תיכתב. קטע B הוא נושא חדש, ובו דילוגים עֵרים על סולם הצלילים. אבל חיש הדרמטיות מפַנּה מקומה לאווירה הלירית שהתחלנו בה, ואז אנו שבים "הביתה", אל A. מקטע C, ברה מינור, הוא סטייה אחת מן הטוניקה, ואחריו קטע A חוזר בשלישית ונוספת גם קודה (זנב).

 

פריץ קרייזלר סינקופציה, בעיבוד לכינור סולו ולכלי קשת מאת גיא בראונשטיין………….כ-2 דקות

כמו "הורה סטקטו" של דיניקו-חפץ או "מארש שלושת התפוזים" של פרוקופייב, גם "סינקופציה" של קרייזלר הוא קטע להתנוצץ בו. כבר משמו ברור שבסינקופות מדובר, אך גם עצירות-פתע יש בו והתקדמויות-פתע, ובעיבוד לכלי קשת יש גם מעבר שובב בין שימוש בקשת לבין פיציקטי.

 

כפי שהנדל כונה בפי האנגלים "מלחין אנגלי ממוצא גרמני", כך היה קרייזלר לאמריקנים "כנר ומלחין אמריקני ממוצא אוסטרי". משפחת קרייזלר היהודית-וינאית לא הסתפקה בכך שילד הפלא פריץ למד בקונסרבטוריון וינה בהדרכת אנטון ברוקנר. הוא שוגר גם לפריס, שם היו בין מוריו דֶלִיבּ ומַסְנֶה, ושם זכה ב"פרס רומא" הנכסף. בנעוריו הירבה להופיע הן באירופה, הן בארצות הברית, וביבשת החדשה נשאר סופית אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה. את Syncopation כתב קרייזלר ב-1926 לכינור ולפסנתר. הומור מלווה את הקטע מהחל ועד כלה. לא ייפלא אפילו אם השם Syncopation רומז למילה אנגלית המביעה לא רק עצירוֹת, אלא עצירוּת. ראו, ידי הנגנים נוגנות, ורגליהם – מכות קצב.

 

אדוארד אלגר סלו ד'אמור ("ברכת אהבה") אופ' 12 בעיבוד לכינור ולכלי קשת מאת גיא בראונשטיין… כ-3 דקות

 

ב-1904 העניק הכתר הבריטי תואר סֶר לאדוארד אֶלְגָר, בנם של מכוון פסנתרים ובת איכרים בני הדת הקתולית. בשלהי חייו נשא כבר חמישה עיטורי מלכות ותארי דוקטור לשם כבוד מאוקספורד, קיימברידג' ויֵיל. לוּ ידעה כל זאת המשפחה האצילה, האנגליקנית והיהירה של ארוסתו אליס רוברטס, ההייתה עדיין מנשלת אותה מירושתה עקב החלטתה להינשא לו, לפשוט-העם חסר האמצעים?

 

אלגר, יליד ווּסְטֶר, למד נגינה מאביו, ומאמו נחל את אהבת הקריאה. כך היה לאוטודידקט מוזיקלי. חלומו היה ללמוד בלייפציג, חממת מוזיקה, אך לכך לא היה די כסף. לימים יכתוב ה"מוזיקל טיימס" של לונדון שזניחת החלום הלייפציגאי דווקא הצילה עם אלגר מדוגמטיות. בתחילה התפרנס בדוחק מהוראת כינור ופסנתר, מכתיבת עיבודים ומניצוח על תזמורות חובבים. פריצת הדרך הגיעה בשנת 1899, עם הלחנתה של היצירה התזמורתית רבת ההיקף "וריאציות אֶניגמה". בעקבותיה באו שירי לכת, שתי סימפוניות, קונצ'רטי לכינור ולצ'לו, קנטטות, אורטוריות, שירים, מוזיקה קאמרית ויצירות לעוגב ולפסנתר. ההתפעלות מאלגר החלה בגרמניה. אחרי הופעת הבכורה של האורטוריה שלו "חלום גֶרוֹנְטיוּס" בדיסלדורף, ב-1901, כתב עיתון בקלן: " אלגר יושב על כתפי ברליוז, וגנר וליסט".

 

היצירה שלפנינו נכתבה בקיץ 1888. הקשר בין אדוארד לאליס היה כבר "רציני". היא הקדישה לו את השיר "Love's Grace", והוא הקדיש לה את היצירה לפסנתר* "Love's Greeting" והציע נישואין. את השם האנגלי של היצירה המיר המו"ל לשם הצרפתי Salut d'amour, בהעריכו שאת יצירת המלחין האנגלי עלום-השם תיטיב לשווק צרפתיות אלגנטית. נראה שלזמנו צדק.

*אח"כ נוספו גם גרסת כינור ופסנתר וגרסה תזמורתית.

יוסף אַחְרוֹן נעימה עברית, אופ' 33 בעיבוד לכינור, לנבל ולכלי קשת מאת אוהד בן-ארי… כ-5 דקות

קרוב לוודאי שהכנר-מלחין יוסף אחרון ביסס את "נעימה עברית" שלו על מנגינה ששמע בבית הכנסת של ימי ילדותו. אף כי היה "ילד פלא", היו סיכויו להיהפך למלחין בעיירה יהודית הליטאית שבה גדל עוד פחותים מסיכויי שאגאל הוויטבסקאי להיהפך לצייר. ובכל זאת, "הנס" קרה: יוסף אחרון החל ללמוד נגינת כינור אצל אביו, מורה למוזיקה, ובהגיעו לגיל 11 כבר הופיע בקונצרטים פומביים. הוא נשלח לוורשה ואז לקונסרבטוריון של סנט פטרבורג ושם – בהדרכת הכנר המהולל לאופולד אאואר – סיים את לימודיו בהצטיינות יתרה. ב-1922, אחרי הופעות במאות קונצרטים ברוסיה, יצא להופיע בעולם. ב-1925 השתקע בארצות הברית וב-1932 החל לזכות בהכרה כמלחין. בהוליווד, מ-1934 ואילך, הלחין מוזיקה לסרטים והמשיך להופיע וליצור מוזיקה אמנותית.

 

מספרים כי את "הנעימה העברית" (בעצם "מנגינה יהודית") הלחין אחרון בהבזק התלהבות אחרי מפגשו עם "האגודה לשימור המוזיקה היהודית העממית" בפטרבורג מיסודו של יואל אנגל. אז, בשנת 1911, הייתה זו יצירה לכינור ולפסנתר. הנעימה שימשה הדרן בקונצרט לכבוד הצאר ניקולאי, וההצלחה הייתה מיידית. כנרים רבים אימצוה: חפץ, מילשטיין, אֶלמן, שרינג. היצירה פותחת נמוך, במנגינת געגוע, ואז הכינור נושא אותה אל על, ונוספים לה אלמנטים דיאלוגיים (לימוד בצוותא?), מחול יהודי וקדנצה. קול הכינור מסמל מאין כמותו את השירה האנושית, ובמקרה הזה היהודית.

גוסטב מאהלר (1911-1860) אדג'טו מתוך סימפוניה מס' 5 בדו דיאז מינור……………….כ-9 דקות

עם עלות הנאצים לשלטון נאסרה השמעת יצירותיו של מאהלר בגרמניה. חדשנותו ויהדותו תייגו את יצירותיו כ"מוזיקה מנוונת". מאהלר מצדו ראה את עצמו כממשיכם של בטהובן, ואגנר וליסט ולא כמלחין סקטוריאלי "יהודי". האַדַגֶ'טוֹ מן הסימפוניה החמישית יועד לעלמה אלמה שינדלר, שכעבור זמן-מה תהיה לאלמה מאהלר. וילֶם מֶנְגֶלְבֶּרְךְ, מנצח תזמורת הקונצרטחבאו של אמסטרדם דאז ומשווק נלהב של מאהלר, העיד כי משיחות עם שני הצעירים נודע לו שהאדג'טו היה בעצם מכתב אהבה. גם במוזיקה מוצא לו הדבר אחיזה: בלב הקטע מאהלר מצטט באוזני אלמה מהלך מלודי וַגְנֶרִי מפורסם – מוטיב אהבה הקרוי "מוטיב המבט" מתוך "טריסטן ואיזולדה": עלייה אטית ומדורגת וצניחת פתע של שישה צלילים. אין ספק כי אלמה, וגנריאנית מובהקת, הבינה את הרמז…

האַדַגֶ'טוֹ נכתב ב-1902, והוא מתוזמר לנבל ולכלי קשת. פתיחתו אטית ושקטה, ואת שיח הנבל מלווים בליריות הכינורות והצ'לים. בהמשך המוזיקה מתגברת לידי מהלך מהיר יותר, סוחף ודרמטי, לפני שהוא שב אל השקט והרוך. ייתכן כי בשל אטיותו המופלגת זכה האדג'טו להתנגן גם כשיר אשכבה: הוא שולב בסרטו של ויסקונטי "מוות בוונציה", ולאונרד ברנשטיין ניצח עליו במות מורו סרז' קוסביצקי ואחרי רצח רוברט קנדי. גם עם מות ברנשטיין עצמו הושמעה היצירה בטקסים לזכרו.

 

וולפגנג אמדאוס מוצרט רביעייה מס' 17 ("הצַיִיד") בסי במול מז'ור ק' 458…………………….כ-30'

אלגרו ויואצ'ה אסאי / מינואט וטריו: מודרטו / אדג'ו / אלגרו אסאי

רביעייה זו של מוצרט – המגובה היום על ידי כל כינורות התזמורת, הוויולות והצ'לי – היא הרביעית מבין שש רביעיות שהלחין מוצרט אחרי הגעתו לווינה כמחווה לחברו החדש והמצוין, יוזף היידן, מאור בשמי המגלופוליס האוסטרי, אשר תוך ויתור גמור על אגו אמר לאביו של מוצרט, כי וולפגנג (ולא הוא עצמו) "הוא המלחין הגדול ביותר המוכר [לו], אם מהיכרות אישית ואם מפי השמועה". מוצרט מצדו, כמחווה של הוקרה ל"פאפא היידן", המפתח הגדול של הסימפוניה והרביעייה, העיד במכתב לאביו כי "השקיע מאמץ ארוך ומתמשך" בשש "רביעיות היידן" שלו. על כך מעידות גם מחיקות בכתב היד, שאינן אופייניות בדרך כלל למוצרט קל-הכתיבה.

אם יש צַיִד ביצירה, הוא מתמצה במוטיב הפותח את האלגרו התחילי, אולי הד לקריאות קרנות ציד. הפרק השני, מינואט חזרתי הוא מחול במשקל 3/4, והאדג'ו הוא בלי ספק שיח אהבה, כיאה לכותרת תוכניתנו. האלגרו המסיים משיב אותנו אל האווירה השמחה והנינוחה של תחילת הרביעייה.

לצפייה בקונצרט https://www.ico.co.il/page/99