תגיות

,

מאירוני לרומנטי

פאול הינדמית (1963-1895)"מוזיקה קאמרית" מס' 1, אופ' 24:1

יוהאנס ברהמס (1897-1833)סרנדה מס' 2 בלה מז'ור, אופ' 16

אריאל צוקרמן מנצח

פאול הינדמית (1963-1895)"מוזיקה קאמרית" מס' 1, אופ' 24:1…………………………כ-15'

מהיר ופראי / מתון וקצבי / רביעייה: אטי והבעתי – ערני – שוב שקט / פינאלה 1921: תוסס

עם מפלתן הקשה של אוסטריה וגרמניה במלחמת העולם הראשונה הקיץ הקץ גם על ההיפר-רומנטיות הגרנדיוזית של וגנר, ברוקנר ומאהלר. הפיכחון המדכא שליווה את הכישלון הצורב הצמיח אצל אסכולת וינה השנייה – שנברג, וברן וברג – מוזיקה חסרת מרכז טונאלי, ואילו בגרמניהקם האידיום הניאו-פרימיטיביסטילאומני של קרלאוֹרְף לצד סגנונות חתרניים-אירוניים של הינדמית ווייל. פרופ' אנדרה היידו כינה את פאול הינדמית "צפון-גרמני, אריסטוקרט ודמוקרט", וגם "פונקציונליסט, באוהאוס של המוזיקה". עקירתו של הינדמית מגרמניה הנאצית לשווייץ ואחר כך לארצות הברית נבעה לא רק מיהדותה של רעייתו, אלא גם מן האופי העז-פנים של המוזיקה שיצר. "מוזיקה מנוונת" קראו לזה הנאצים והחרימוהו וביזוהו.

היצירה שלפנינו היא הראשונה מבין שמונה "מוזיקות קאמריות" שהלחין פאול הינדמית בשנים 1927-1921. למרות שמן, התזמור גדול מהרכב קאמרי. ביצירה הזאת למשל משתתפים מלבד רביעיית כלי קשת גם חליל/פיקולו, קלרינט, בסון, חצוצרה, פסנתר, אקורדיון, קונטרבס ושמונה כלי הקשה. בפרק הראשון ה"פראי", התזמורת פוצחת ברב-שיח קקופוני כצליליו של רחוב עירוני הומה; הפרק השני משלב ליריות עם גרוטסקיות אָה לָה וַייל, הפרק השלישי הוא רביעייה, אך לא רביעיית כלי הקשת מנגנת, אלא הקלינט, החליל והבסון וכן… לוח פָה-דיאז של פַעֲמוֹנָה (גלוקנשפיל). ושיא השיאים הוא הפרק הרביעי התוסס, שבו (תחת הכותרת "1921", כלומר "המודרניות כבר כאן") צלילי פוקס-טרוט אופנתי, פסנתר ג'אזי וחצוצרה קרקסית טובעים בתוך צרימתה מחרישת האוזניים של אזעקת סירנה. בשל יצירה זו זכה הינדמית בזמנו בכינוי "הילד הרע של המוזיקה הגרמנית". 

יוהנס ברהמס (1897-1833)סרנדה מס' 2 בלה מז'ור, אופוס 16………………….כ-30 דקות

אלגרו מודרטו/ סקרצו (ויואצ'ה) וטריו / אדג'ו נון טרוֹפּוֹ / קוואזי מֵנוּאֶטוֹ וטריו / רונדו (אלגרו)

במבט היסטורי נראות שתי הסרנדות שחיבר ברהמס בנעוריו כאטיודים בדרך אל יצירותיו התזמורתיות: "הרקוויאם הגרמני", ארבעת הקונצ'רטי וארבע הסימפוניות. הן נוצרו בדֶטְמוֹלְד שליד הנובר, שָם זכה ברהמס ב-1857 במשרת פסנתרן, מורה לפסנתר, מנהל מקהלת נשים ומפיק קונצרטים. תזמורת מצוינת עם מנצח רחב-אופקים מצא בדטמולד והכל אהבו אותו: תלמידותיו, זמרות המקהלה, נגני התזמורת ונסיך דטמולד. דא עקא, ברהמס היה מבקר עצמי נוקב,  ואל הכתיבה הסימפונית בא לאט, עקב בצד אגודל: הסרנדה הראשונה (1858) תוכננה כתשיעייה, ורק בהמשך עובְּדה לתזמורת והסרנדה השנייה – המנוגנת היום – היא יצירתו הראשונה שנולדה מלכתחילה כאופוס תזמורתי. ברהמס הקפיד לרמוז כי בסרנדה מדובר ולא בסימפוניה: חמישה פרקים, אין טימפני, אין חצוצרות וטרומבונים, ולמרבה הפלא – גם כינורות אין! העובדה שכלי הנשיפה מקבלים את תפקידי ההובלה מקרבת את הסרנדה אל סרנדות כלי הנשיפה של מוצרט. התזמור: שני חלילים ופיקולו, צמדי אבובים, קלרינטים, בסונים וקרנות, ויולות, צ'לי וקונטרבסים.

הקלרינטים והבסונים פותחים פרק ראשון נינוח וחינני המסתיים בקוֹדָה פיוטית. הפרק השני, סקרצו, הוא מחול דלגני במשקל 3/4 בעל ניחוח צ'כי. הפרק השלישי, אדג'ו איטי ואינטימי

, הוא לב היצירה: על רקע דפוס חזרתי בבס, שמונה וריאציות מוליכות מלָה מינור לדו מז'ור. אחר כך הרפתקאות חדשות מובילות לקטע פוגאלי סוער. הסיום שקט. הפרק הרביעי, פרק ריקודי במשקל 6/4, מתחיל בסינקופות מרעננות (אולי לכן כונה "קוואזי מֵנוּאֶטוֹ"), ומסתיים ברונדו ביישני מפי האבוב, עם מעט עזרה מידידיו – כלי הנשיפה וכלי הקשת. לפרק החמישי, רונדו טוב-מזג, חיכה הפיקולו בסבלנות לאורך דקות ארוכות, והוא מוליך את האנסמבל לסיום שופע חיות, עם הפתעות ריתמיות מלבבות.