שואפים אל על
פליקס מנדלסון-ברתולדי (1847-1809)
סימפוניה מס' 4 ("האיטלקית") בלה מז'ור, אופ' 90
תומר יריב (1976) "תולדות התעופה" בשלושה פרקים (תזמור: דור פישר)
- כדורים פורחים 1783 מחווה לאחים מוֹנְטְגוֹלְפְיֶה ולאיגנץ פלייל
- מטוסים 1903 מחווה לאחים רייט ולצ'ארלס אייבז
- התעופה של ימינו מחווה לתעופה המודרנית ולמוזיקת פופ
אריאל צוקרמן מנצח
אנסמבל טרמולו כלי הקשה
טרמולו , קרדיט תמונה נורית מוזס
אריאל צוקרמן, המנצח הראשי והמנהל המוזיקלי של הקאמרית הישראלית, למד ניצוח אצל יוֹרְמָה פָּנוּלָה באקדמיה המלכותית למוזיקה של סטוקהולם ואצל בּרוּנוֹ וַייל בבית הספר הגבוה למוזיקה במינכן. בשנים 2013-2004 כיהן כמנהל המוזיקלי והמנצח הראשי של התזמורת הקאמרית הגיאורגית רבת-המוניטין. צוקרמן הוא מן המנצחים המחוזרים ביותר של הדור הצעיר. בעבר הקרוב ניצח על הפילהרמונית של פּוֹזְנָן שבפולין, תזמורת היידן של בּוֹלצָנוֹ שבאיטליה, תזמורת האופרה של נוּרלנד שבשבדיה, הופיע בפסטיבל תֶלאוִי בגאורגיה, בפסטיבל מַרְוָאוּ בפורטוגל וביפן עם "התזמורת היפאנית החדשה" והפסנתרנית הגאורגית אֶלִיסוֹ וִירְסָלַדְזֶה. את קריירת הניצוח שלו החל כעוזרו של איוון פישר, מנצח תזמורת פסטיבל בודפשט. שיתוף הפעולה ביניהם הצמיח הופעות שזכו לשבחים רבים, וכך גם הקונצרטים שבהם ניצח על הסימפונית הגרמנית ברלין. צוקרמן החל את הקריירה המוזיקלית שלו כחלילן, ועל נגינתו הווירטואוזית זכה בפרסים בתחרויות בין-לאומיות. נגינת חליל למד אצל אורי שוהם, יוסי אַרְנְהַיים, משה אֶפְּשְטַיין, פאול מַיסֶן ואַנְדְרַש אַדוֹרְיָן.
אנסמבל טרמולו, הרכב כלי ההקשה הישראלי, זוכה לשבחים נאים. "ידיעות אחרונות" כתב: "חבורת המוכשרים… מצליחה למשוך אותך פנימה, עד שגם כשנגמרת היצירה, הקהל נשאר דומם". "הארץ" הכריז: "טרמולו כוח עולה בתחום מוזיקה". ואילו "וול סטריט ג'רנל" הניו יורקי ניסח: "האנסמבל ביצע את היצירה ברהיטות ובדיוק". האנסמבל הופיע ב"פסטיבל ישראל", בפסטיבלי "פליציה בלומנטל", "צלילים במדבר", "קול המוסיקה בגליל העליון" ו"חג המוסיקה הישראלית" ועל בימות קונצרטים בארץ, באירופה, בארצות הברית ובמרכז אמריקה. נכתבות בעבורו יצירות קאמריות וקונצ'רטי. האנסמבל זכה בפרס ע"ש עדן פרטוש מטעם משרד התרבות לשנת 2017 ונחשב ל"אמן מייצג" של יצרניות כלי נגינה ADAMS ההולנדית ו-Paiste השוויצית. ארגון כלי ההקשה הבין-לאומי Percussive Arts Society מכיר ב"טרמולו" כבאחד מגופי אמנות כלי ההקשה המובילים בעולם.
קרדיט תמונה, פליקס ברדה
תומר יריב, אמן כלי הקשה, מלחין, מורה ומחנך, הופיע כסולן כלי הקשה עם רוב התזמורות בארץ, ובהן הפילהרמונית הישראלית, עם הפילהרמוניות של ניו יורק, לוס אנג'לס ובלגרד, עם תזמורת האופרה של מינכן ועם התזמורת הלאומית של טיוואן. הוא מופיע תדיר בפסטיבל ישראל וניגן בפסטיבלי ורבייה, ברלין וזלצבורג ועל בימות קרנגי הול בניו יורק והוליווד בול בלוס אנג'לס. כחלק מן הצמד פֶרְקָדוּ (עם עדי מורג) זכה בפרס ראשון בתחרות ארגון כלי ההקשה העולמי, בפרסי השופטים והקהל בתחרות הבינלאומית IPCL בלוקסמבורג, בפרס לנדאו לאומנויות הבמה, בפרס שר התרבות על הצטיינות במוזיקה ובפרסים ראשונים ב"תחרויות האביב" ובאקדמיה למוסיקה בתל אביב.
תומר מנהל את מחלקות כלי ההקשה בבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב ובאקדמיה למוסיקה ולמחול ירושלים, ומרצה בכיתות אומן באוניברסיטאות ובבתי ספר למוזיקה, ובהם ג'וליארד בניו יורק והאקדמיות למוזיקה של אמסטרדם, הונג קונג, מינכן ובייג'ין.
פליקס מנדלסון-ברתולדי סימפוניה מס' 4 ("האיטלקית") בלה מז'ור, אופ' 90……..כ-29 דקות
אלגרו ויואצ'ה / אנדנטה קון מוטו / קון מוטו מודרטו / סַלְטָרֶלוֹ: פרסטו
בשנים 1830/31, והוא בראשית העשור השני לחייו – וכבר מוכר כילד הפלא המדהים בהיסטוריה* הדרים מנדלסון לאיטליה, בעצת חברו הקשיש גֶתֶה. אין ספק, האדריכלות, האמנות ומזג האוויר השמשי הסבו לו נחת. המוזיקה פחות. "לא מצאתי צליל ששווה לזכור", כתב באי-צניעות מרשימה הביתה, וגם, "תזמורות רומא גרועות והמוזיקה של נאפולי נחותה". לזכותו ייאמר, שגם אחרי שהשלים את "הסימפוניה האיטלקית" שלו, מצא בה, לצד חלקים שהתגאה בהם ביותר, גם חלקים ששב ושכתב וטייב עד יום מותו. את הסימפוניה הזמינה "החברה הפילהרמונית הלונדונית", ואמנם, הבכורה נערכה בבירת האימפריה הבריטית, ב-13 במאי 1833.
הפרק הראשון אוחז בצליליו את האור הים-תיכוני הבוהק. פרק אופטימי ומאושר. אך, אז, בתואם עם מה שכתב פליקס לאחותו פאני, "באיטליה תמצאי שילוב לא ייאמן בין עליצות לכובד ראש", בא הפרק השני, והלוך רוחו קודר. פתיחתו יבבה מסולסלת והמשכו צעדת אֵבֶל מאופקת. הפרק השלישי מתרחק מבומבסטיות פרקי הסקרצו שנהג להציב בטהובן בעמדה השלישית, ותחת זאת מנדלסון מגיש לנו מעין מינואט שהיינו מצפים לקבל מ"פאפא היידן", מורו של בטהובן. בהגיע הפרק הרביעי (שבו היה מנדלסון – כך כתב – גאה במיוחד), מפנה השלווה את מקומה להילולה איטלקית: שני מחולות דרום-איטלקיים, סַלְטָרֶלוֹ קופצני וטרנטלה סוערת ומסתחררת.
תומר יריב (1976) "תולדות התעופה" בשלושה פרקים (תזמור: דור פישר)
- כדורים פורחים 1783 מחווה לאחים מוֹנְטְגוֹלְפְיֶה ולאיגנץ פלייל
- מטוסים 1903 מחווה לאחים רייט ולצ'ארלס אייבז
- התעופה של ימינו מחווה לתעופה המודרנית ולמוזיקת פופ
דבר המלחין על יצירתו
"מאז שחר האנושות הביט האדם בהתפעמות אין-קץ בעופות השמים החגים מעל ובכוכבים הסבים בשחור כיפת הליל. בזכות התפתחות השפה, הכתב והאומנויות, זכינו במורשת של אגדות ומיתוסים כדוגמת זו של איקרוס היווני, שהתלהב כל כך מן התעופה, עד כי רהבו הפילו אל מותו, ובסוף המאה החמש-עשרה, החל הגאון האיטלקי לאונרדו דה וינצ'י לתכנן ושרטט אב-טיפוס למסוק של ימינו. היצירה "תולדות התעופה" עוסקת בעידן שבו הצליח האדם להתנתק סוף סוף מעם פני האדמה ולהתחיל ולראות את העולם פרוש מתחתיו ממעוף הציפור. היצירה מחולקת לשלושה פרקים:
בלונים פורחים היא מחווה לאחים מוֹנְטְגוֹלְפְיֶה, שהמריאו לראשונה בעזרת כדור פורח בשנת 1783. בפרק הזה שזור מוטיב מאת המלחין האוסטרי-צרפתי איגנץ פלייל, הלקוח מן הרביעייה בדו מז'ור שלו, שנכתבה בשנת ההמראה ההיסטורית.
הפרק מטוסים 1903 הוא מחווה לאחים רייט, הראשונים שהצליחו לבנות מטוס מאויש, ממונע ובעל יכולת בקרה ולהטיסו. בפרק זה שזור מוטיב שהולחן באותה השנה, והמופיע בסימפוניה מס' 2 של המלחין האמריקני צ'ארלס אייבז.
הפרק השלישי, התעופה המודרנית נסב סביב סירנות, מטוסי קרב, המהירות האל-קולית והשאיפה להגיע אל מעבר לאטמוספירה, הרחק אל תוך היקום האינסופי. בפרק הזה שזורים מוטיבים מתוך שירי פופ ורוק העוסקים בתעופה ובחלל.
*תחכום יצירות ילדותו ונעוריו עלה אפילו על זה של יצירות מוצרט ובטהובן בגילים המקבילים.
ששת מדווח מהשטח 